10 סיבות למה כל כך קשה לנו לשחרר חפצים מהבית

האם קשה לך לשחרר?

"אני עומדת מול הארון שלי

והוא עמוס בבגדים".

"יש לי הרבה פריטים

שאני לא לובשת

אבל מרגישה שאוהבת את כולם

ואני ממש לא יודעת מה לעשות".

"קשה לי לשחרר,

אני מרגישה שאין לי אויר".

"למה כל כך קשה לי?"

נשמע לכם מוכר?

אולי עם כלים במטבח?

או עם החפצים של הילדים?

או עם הספרים שלכם?

כי מה שתיארתי בפיסקה הראשונה

לא אופייני רק בבגדים.

הקושי בשחרור

פוגש כל אחד ואחת מאיתנו

בדיוק במקום הספציפי

בו אנו הכי זקוקים לעשות עבודה

של דיוק והתבוננות פנימית.

אני אתן לכם דוגמא:

באחד מהליווים שלי,

הגעתי עם הלקוחה שלי לשלב

בו היא החליטה שאין לה צורך יותר

בבגדי תינוקות אותם שמרה.

כאשר הגענו לשלב השחרור,

היא נתקעה

ולא יכלה לשחרר את הבגדים.

כשזיהינו את הקושי,

ודיברנו עליו מעט,

והבנו על מה זה יושב.

הלקוחה שלי הבינה,

שעצם זה שהיא משחררת

את בגדי התינוקות

היא משחררת את הרצון שלה לעוד ילד,

לעוד הריון..

למרות שכבר החליטה

שההריון האחרון שלה,

הוא יהיה באמת האחרון,

עדיין כשהגיעה לשלב שחרור הבגדים,

היא נתקעה

כיוון ששחרור מסוג זה

דורש ממנה לבצע אקט יותר קונקרטי,

יותר פיזי ומוחשי,

מלהגיע למסקנה/החלטה ברמת החשיבה.

לבסוף היא שיחררה, סגרה מעגל

והחליטה להיפרד על אף הקושי.

עכשיו, יש לי הרבה דוגמאות,

חלקן פחות רגשיות ועמוקות

וחלקן יותר.

ולפעמים גם הסיבה על מה זה יושב,

לא רלוונטית.

מה שרלוונטי הוא

להבין שיש קושי,

לקבל את זה שקשה, בלי לשפוט,

ולהבין גם, שיכול להיות

שאנו לא בשלים בשלב זה של חיינו

לשחרר את אותם חפצים שקשה לנו איתם.

אז למה בכללי קשה לנו לשחרר?

וכדי לענות לכם על השאלה

החשובה הזו,

ריכזתי לכם את

10 הסיבות הנפוצות ביותר

לקושי בשחרור

ואני אתחיל מהקל אל הקשה,

אז בואו נתחיל.

1. "אולי יום אחד"

המשפט הזה הוא משפט קלאסי,

שמצביע על קושי בשחרור

וברגע שאנו אומרים אותו,

רצוי שתידלק לנו נורה אזהרה אדומה.

כשאנו אומרים לעצמנו:

"אולי יום אחד אלבש את זה"

"אולי יום אחד אקרא את זה"

"אולי יום אחד אשתמש בזה"

מה זה אומר באמת?.

מה שזה אומר

זה שהיום האחד הזה,

לא הולך להגיע.

ואולי זה גם הזמן, שתכירו מקרוב

את הדיבר שלי שאומר

אולי יום אחד = אף פעם לא.

כי מהו בעצם היום האחד הזה?

הרי אין לו תאריך ואין לו זמן מוגדר.

זה אמירה אמורפית לחלוטין

שמשאירה את הדברים באויר

ומרחיקה אותנו מההזדמנות

לקחת החלטה ולעשות צעד.

עכשיו שימו לב שלמשפט

"אולי יום אחד"

יש המון וורסיות כגון:

"כשיהיה לי זמן- אני אקרא את זה"

"כשאצא לפנסיה- אשתמש בזה"

"כשאחזור לעשות ספורט- אלבש את זה".

כל אלו משפטים שונים,

מבית היוצר של "אולי יום אחד".

2. "לא חבל- זה עלה לי הרבה כסף"

מכירים את זה שקנינו בגד יקר,

מוצר חשמל יקר,

או כל פריט אחר שעלה לנו הרבה כסף

ושורה תחתונה,

לא השתמשנו בו?

ואז הוא יושב לנו בארון, מעלה אבק

והסיבה היחידה

שאנחנו לא משחררים אותו,

היא בגלל שהוצאנו עליו כסף

והרבה.

אז נכון, זה מבאס

ונכון, זה מרגיש כמו

"לזרוק הרבה כסף לפח"

אבל יש לנו פה מסר חשוב:

מה עדיף?

שנשמור חפצים יקרים רק בגלל שהם

עלו לנו הרבה כסף,

ואותם חפצים יתפסו לנו מקום בבית

ויגדילו את העומס?

או

שעל אף ההוצאה הכספית,

אנחנו בוחרים לשחרר

ולאוורר את המרחב.

עלינו להבין

שבשחרור יש רווח מאוד גדול.

אנחנו תמיד מרוויחים מהסיטואציה,

גם אנחנו משחררים ,

גם שמחים להעביר למישהו שצריך,

גם מאווררים את המרחב,

ומשתחררים מתחושת הכובד הפנימית.

ולכן אפשר להסתכל על זה כך:

זה לא הפסד כספי

אלא רווח פנימי גדול.

3. "לא נעים לי"

טוב, זה מוכר לכולנו.

קיבלנו מתנה לחג

מאמא, מהחמה, מסבתא

וזה ממש לא הטעם שלנו.

או

קיבלנו בירושה סרוויס צלחות,

שלא אנחנו בחרנו

ובוודאות אנחנו יודעים

שלעולם לא נשתמש בו,

או

קיבלנו משהו ממישהו,

כי הוא חשב שזה ישרת אותנו,

יותר ממה שזה שירת אותו עד כה.

ואז בגלל שלא נעים לנו מאותו אדם,

אנחנו מכניסים חפצים אלו לביתנו

והחפצים האלו נשארים איתנו שנים,

צוברים אבק ועומס.

ולמה?

בגלל הלא נעים...

אז אני אגיד את זה בצורה הכי ישירה:

לא נעים כבר עבר מין העולם

(מכירים את המשפט הזה?)

לא רק שאני מכירה אותו,

אני גם חיה לפיו.

כי אם מישהו מוסר לי ,לסיון, משהו,

אני לא לוקחת אותו על עיוור.

אני פותחת את השקית,

בודקת אם יש לי צורך בדבר,

(בין אם הצורך הוא פרקטי או רגשי)

ואם אין לי צורך,

אז אני אומרת יפה תודה

אבל- "לא תודה".

זיכרו,

שלהרבה אנשים יש קושי לשחרר

ואחת הדרכים שלהם

"להתמודד" את הקושי,

זה להעביר אליכם את אותם חפצים

שהם בעצמם

לא יודעים מה לעשות איתם.

אז אני מחזירה אותם חזרה לאותו אדם,

כי זה לא העומס שלי,

זה העומס שלו.

ולגבי מתנות,

כשהקרובים שלי רוצים לקנות לי מתנה

הם יודעים לשאול אותי לפני,

מה הייתי רוצה.

כי לדעתי כשאתה שואל מישהו

במה הוא חפץ

ומה היה משמח אותו,

אתה מאפשר לו לדייק את הצורך שלו

ואז המתנה הרבה יותר

מוצלחת ומשמחת

ודיי בטוח שיהיה בה שימוש

והיא לא תעלה אבק.

4. "לא חבל, זה במצב טוב"

מכירים את ה- "לא חבל הזה"?

אתן לכם דוגמא:

סט צלחות, לא אהוב, כבד,

לא נוח ולא פרקטי,

והוא לא בשימוש שנים.

אבל מה?

הצלחות במצב טוב, לא שבורות,

לא סדוקות...

מה עושים?

רובנו משאירים, כי "לא חבל"?

אבל אני אגיד לכם מה חבל,

חבל על העומס שהסט הזה יוצר בארון,

חבל על המקום שהוא תופס

וחבל שלא משחררים אותו

כיוון שמישהו אחר,

ממש יכול להנות מהסט.

כי זה שעבורנו הסט לא נוח,

זה לא אומר שלמישהו אחר

הוא גם יהיה לא נוח.

אז גם פה, הרשו לי להשתמש

באותו משפט של הסעיף הקודם:

"לא חבל, עבר מזמן מין העולם".

5. "זה חדש, עדיין עם טיקט"

זה תמיד משעשע אותי,

שלקוחות מראים לי

בגדים עם טיקט

"תראי, זה חדש לגמרי, עוד לא לבשתי

אפילו יש על זה טיקט"

ואז אני משתעשעת איתם חזרה,

ושואלת:

כמה זמן חולצת הטיקט הזו יושבת בארון?

והתשובה- כבר זמן מה.

אז הסעיף הזה מכיל בתוכו כמה סעיפים

עלייהם כבר דיברנו.

זה שילוב של

אולי יום אחד+ לא חבל+ עלה לי כסף.

אז בואו נסכם, שאם קניתם משהו

ועדיין לא השתמשתם בו אז כדאי

שתתחילו להשתמש.

ואם עדיין לא השתמשתם אחרי זמן מה,

אז כנראה שאתם לא אוהבים

את מה שקניתם,

ואם לא תשחררו,

וזה יישב עוד הרבה זמן בארון שלכם.

אגב, זה לא רק בגדים,

זה כל מוצר שקניתם

שהוא באריזתו המקורית

ואתם מסרבים לחנוך אותו.

6. "אני שומרת לילדים/ לנכדים"

לפעמים שקשה לנו לשחרר משהו

שקרוב לליבנו,

אנחנו מחליטים שהוא יישמש

את הדורות הבאים.

ואז כמעט כל דבר הופך להיות

מיועד למישהו מהדור הצעיר.

במקרה זה, אנו מתנהלים מתוך חשיבה

על העתיד ולא על הזמן העכשווי.

וזה שוב,

להעביר למישהו אחר,

משהו שהוא שלנו,

שאנו לא חפצים בו עוד,

אבל בגלל שקשה לנו לשחרר,

אנחנו מייעדים אותו למישהו

שאנו חושבים שיהיה לו צורך בו.

ואם אתם בוחרים

להשאיר לדורות הבאים,

אז תקצרו תהליכים

ותשאלו את אותו אדם,

או את האמא של אותו אדם,

(אם הוא עדיין צעיר)

אם הוא יהיה מעוניין בעתיד,

במה שאתם רוצים לשמור עבורו.

ואם הוא מעוניין,

אז למה אתם צריכים לחכות

עם זה כמה שנים?

תנו לו את זה עכשיו

ו-ש-ח-ר-ר-ו.

7. "מחר אני אשחרר"

הרבה פעמים,

שקשה לנו לשחרר עומסים,

אנו דוחים את פעולת השחרור

עד אין קץ..

ואז עוד יום עובר, ועוד יום

ומבלי לשים לב,

העומס כבר השתלט על הבית שלנו,

ויש עוד חדר בלגן,

והמחסן מפוצץ,

כי היום זה לא היום לשחרר,

כי אני מאוד עסוקה

ויש לי הרבה דברים על הראש.

בקיצור התופעה הידועה של

"רוצה רוצה ולא יוצא".

אז בואו אני אגיד לכם משהו,

זה אף פעם לא היום.

וככל שתדחו,

כך החפצים ילכו ויתרבו

והעומס יילך ויגדל

וככל שהוא יגדל,

יהיה לנו יותר קשה להתמודד איתו.

לכן, די לדחות,

עשו כל יום קצת,

בהתאם ליכולתכם

והעיקר שתיהיו בעשייה.

8. פחד ממחסור שלא יהיה

רבים מאיתנו חוו בחיים תקופות קשות

בהם לא היה והחוסר שלט,

כמו דור הסבים והסבתות

שהגיעו מהגולה,

חסרי כל

ובנו את חייהם ב-10 אצבעות.

סבא שלי לדוגמא, זכרונו לברכה,

לא היה זורק לפח,קליפה של מלפפון,

בגלל שעבר את מה שעבר

בתקופת השואה.

ולא צריך ללכת רחוק.

לפני לא הרבה זמן בכלל,

כשהארץ היתה בחיתוליה,

העם שלנו חווה את תקופת הצנע,

ומלחמות רבות,

ולאנשים היה ממש מעט:

מיטה, ארון ,כמה פרטי לבוש

ואוכל בסיסי ביותר.

וכל השפע הזה שאנחנו מכירים היום,

שונה ב- 180 מעלות

מהמציאות של לפני כמה עשורים.

והפחד הזה של המחסור,

עדיין קיים,

ועדיין מערער ומשתלט.

הפחד הזה יכול גם לעבור בתורשה,

לדורות הבאים,

במידה וזה היה השיח בבית.

רבים מאיתנו חיים לפי עיקרון,

שעדיף שיהיה עוד ועוד,

כי מחר יכול להיות אחרת.

ואז ישנה תחושה שהחפצים,

הם אלו שנותנים לנו את הבטחון.

אז אנחנו מקיפים את עצמנו בעוד ועוד,

והעומס רק הולך וגובר

עד שאנחנו כבר לא יכולים לנשום,

כלואים בתוך החפצים שלנו

ועדיין נשארים מפוחדים.

ופה עבודת השחרור

היא מאוד רגשית והדרגתית.

פה יש להבין קודם כל

שתחושת הבטחון מחפצים

הינה אשלייתית.

ביטחון הינו מצב תודעתי פנימי

ולא ניתן להשיג אותו באמצעים פיזיים.

ולכן, השלב הראשון

בתהליך שחרור מסוג זה,

הוא להבין ולהפנים את הנקודה הזו,

ורק שיש רצון ובשלות,

אפשר להתקדם הלאה

לשלבים התחלתיים של שחרור.

9. געגועים סנטימנטליים לאדם

פה השחרור הינו קשה במיוחד

כי במקרה זה

אנו שומרים באדיקות

חפצים של מישהו יקר לליבנו,

שכבר לא נמצא בחיים

או שלא נמצא בחיינו.

החפץ יכול להיות,

משהו שקיבלנו במתנה מאותו אדם

או חפץ שהיה שייך לאותו אדם

ועכשיו הוא נמצא ברשותנו.

הגעגועים כה עזים

ואנו פוחדים לשחרר את החפץ

שמא נשכח את אותו זכרון

מאותו אדם יקר לליבנו.

וכמובן שהקושי כל כך מובן,

ובמקרים אלו כדאי לשאול את עצמנו,

כמה חפצים מאותו אדם,

אנו רוצים לנצור?

האם את הכל?

אולי כן,

כי אין בשלות ורצון לשחרר.

אולי חלק עם הזמן יתאפשר?

וכמובן,

הכל בהתאם ליכולת הריגשית שלנו.

10. פחד לשחרר את הסיפור

ישנם חפצים/ בגדים שהשתמשנו

בתקופה מסויימת בחיים שלנו,

ואלו מסמלים עבורנו תקופת זמן

משמעותית בחיינו.

זאת יכולה להיות

תקופה מאתגרת שעברנו בחיים,

או תקופה שבה אהבנו

את מי שהיינו פעם,

או את סגנון החיים שהיה לנו בעבר.

זה יכול להיות בגד מסויים שאדם לבש

בתקופה בה היה חולה במחלה מסויימת.

או ספר שקיבלנו מאדם שאהבנו במיוחד

שלא נמצא יותר בחיינו ועד היום

אנחנו בגעגועים עזים לאותה תקופה

ולמי שהיינו אז.

אנו מחזיקים בחפצים אלו,

לא בגלל שאנחנו אוהבים אותם,

אלא בגלל שאנו מפחדים לשחרר אותם,

מפחדים לשחרר את העבר,

וחוששים להתמודד עם ההווה.

ההצמדות לעבר

יכולה ליצור חווית הווה המכילה

תחושה גדולה של אכזבה,

של החמצה...

כשיש בשלות ופתיחות לנושא,

אפשר לעשות עבודת שחרור יוצאת דופן

ולשחרר את כל סיפורי העבר

שלא מייטיבים עימנו.

בתהליך מסוג זה,

ניתן לשחרר את החפצים

ולקבל באהבה את מי שאנחנו היום.

ושוב, הכוח הגדול שטמון

בשיחרור של חפץ פיזי,

הופך את חווית השחרור

למשמעותית ומעצימה

להבדיל מ- רק להגיד לעצמנו:

"שיחררתי את הסיפור הזה כבר ממזמן".

ברגע שאנו עומדים מול אותו חפץ

שמחזיר אותנו לאחור,

ויש לנו חוויה של קושי ואף בכי,

סימן שהנושא עדיין לא פתור בתוכנו,

רק כיסינו אותו עם השנים

בשכבות שכבות

וחשבנו שהצער עבר.

בתהליך שיחרור מסוג זה

יש לנו הזדמנות

לשחרר את העבר,

להוקיר על מה שלמדנו מחווית העבר

ולשחרר את החפץ והסיפור מחיינו

באהבה ובחמלה.

כמובן שזה תהליך מאתגר,

אך מי שעובר אותו

חווה תחושת שחרור מדהימה

כאילו השיל 100 ק"ג של קושי מהלב.

בסופו של דבר,

עלינו לזכור שהקושי שלנו בשחרור

בכלל לא קשור לחפץ עצמו.

הקושי תמיד קשור לסיפור

שעומד מאחורי כל חפץ ואביזר ששייך לנו.

ושורה תחתונה,

קשה לנו להיפרד מהסיפורים,

יותר מהחפץ עצמו.

כל חפץ מסמל אבן דרך מהחיים שלנו,

כל חפץ מזמין אותנו

לעשות עבודה של דיוק

האם חפץ זה נכון לי?

מיותר לי?

האם הוא מוסיף לי?

או מעמיס עליי?

ואז כשאנחנו משחררים,

הריאות מתמלאות באויר מחודש

הבית מתחדש באנרגיה חדשה

ומה שהיה תקוע בחיים שלנו

מתחיל לזוז

כי שחררנו את המיותר,

שחררנו את מי שאנחנו לא

שחררנו את מה שמעכב אותנו לצמוח

שחררנו את הפחד

ועשינו צעד עבור שינוי בחיים שלנו.

אז לפני שנסיים,

חשוב לי להגיד

שאנחנו לא נלחמים

בקושי שלנו לשחרר.

אנו מזהים את הקושי,

נותנים לו מקום בחיינו

מנסים להבין,

(בלי לחפור יותר מידי)

על איזה סיפור הקושי יושב.

ואם אחרי שהבנו,

שחררנו רק מעט,

זה הזמן להחמיא לעצמנו

על ההתקדמות שלנו

ולא לשפוט ולהגיד "יכולתי לשחרר יותר".

במקום זה, הגידו לעצמכם:

"עשיתי את הכי טוב שאני יכולה".

מאחלת לכל הקוראים שלי,

שנה טובה,

שנה של שחרור מכל המעכב

שנה של דף חדש

של צמיחה

של ביטוי עצמי

של התחלה חדשה.

אוהבת אתכם.